Perishah Choshen Mishpat 272 – פרישה חושן משפט רעב‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

דין בהמות או ספינות שפגעו זה בזה, ובו י״ח סעיפים(א) מִי שֶׁפָּגַע בַּחֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבְהֶמְתּוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ, בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ מַשָּׂא הָרָאוּי לָהּ בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ יוֹתֵר מַמַּשָּׂאָהּ, הֲרֵי זֶה מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג, ה). {הָיָה דֶרֶךְ הַבְּהֵמָה לִרְבֹּץ תָּמִיד תַּחַת מַשָּׂאָהּ, אוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ, אֵינוֹ חַיָּב (טוּר ס״ה).} וְלֹא יִפְרֹק וְיַנִּיחֶנּוּ נִבְהָל וְיֵלֵךְ, אֶלָּא יָקִים עִמּוֹ וְיִטְעֹן מַשָּׂאוֹ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הָקֵם תָּקִים (דברים כב, ד), וְאִם הִנִּיחוֹ נִבְהָל וְלֹא פָרַק וְלֹא טָעַן, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ (שמות כג, ה). (ב) הָיָה כֹּהֵן וְהַבְּהֵמָה רוֹבֶצֶת בֵּין הַקְּבָרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. (ג) וְכֵן אִם הָיָה זָקֵן שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִפְרֹק וְלִטְעֹן, הוֹאִיל וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, פָּטוּר (טוּר ס״ח). זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ הָיָה פוֹרֵק וְטוֹעֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה חָסִיד וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֲפִלּוּ הָיָה הַנָּשִׂיא הַגָּדוֹל וְרָאָה בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָהּ שֶׁל תֶּבֶן אוֹ שֶׁל קָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, פּוֹרֵק וְטוֹעֵן עִמּוֹ. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רס״ג (טוּר ס״ט בְּשֵׁם הָרא״ש).} (ד) פָּרַק וְטָעַן וְחָזְרָה וְנָפְלָה, חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק פַּעַם אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזֹב תַּעֲזֹב (שמות כג, ה) הָקֵם תָּקִים (דברים כב, ד) (עִמּוֹ) לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְדַדּוֹת עִמּוֹ עַד פַּרְסָה, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ בַּעַל הַמַּשָּׂא: אֵינִי צָרִיךְ לְךָ. (ה) מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ, מִשֶּׁיִּרְאֵהוּ רְאִיָּה (שֶׁהִיא) כִּפְגִיעָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: כִּי תִרְאֶה (שמות כג, ה) וְנֶאֱמַר: כִּי תִפְגַּע (שמות כג, ד) וְכַמָּה, שִׁעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה בֵינֵיהֶם רס״ו אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה, שֶׁהוּא אֶחָד מִז׳ וּמֶחֱצָה בְּמִיל; הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִזֶּה, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. (ו) מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק עִמּוֹ בְּחִנָּם {כְּמוֹ בַּאֲבֵדָה, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס״ה;} אֲבָל לִטְעֹן עָלָיו, הֲרֵי זוֹ מִצְוָה וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַדֶּה עִמּוֹ עַד פַּרְסָה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר. (ז) מָצָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ רְבוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים עִמָּהּ, מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְלִטְעֹן עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָזֹב תַּעֲזֹב (שמות כג, ה) הָקֵם תָּקִים (דברים כב, ד) מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: עִמּוֹ (שמות כג, ה), שֶׁאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה שָׁם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר לְזֶה שֶׁפָּגַע בּוֹ: הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָ לִפְרֹק לְבַדְּךָ פְּרֹק, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: עִמּוֹ (שמות כג, ה) וְאִם הָיָה בַּעַל הַבְּהֵמָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב לִטְעֹן וְלִפְרֹק לְבַדּוֹ. (ח) בֶּהֱמַת גּוֹי וְהַמַּשָּׂא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַגּוֹי מְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ אֵינוֹ זָקוּק לָהּ; וְאִם לָאו, חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל. (ט) וְכֵן אִם הָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַמַּשּׂוֹי שֶׁל גּוֹי, חַיָּב לִפְרֹק וְלִטְעֹן מִשּׁוּם צַעַר יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בֶּהֱמַת גּוֹי וּמַשָּׂאוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְהִטַּפֵּל בּוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִפְרֹק חַיָּב אֲפִלּוּ אֵין הַגּוֹי שָׁם, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּהָוֵי דְאוֹרַיְתָא, וְכֵן בְּכָל מָקוֹם דְּפָטוּר לִפְרֹק מִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים מִיהוּ חַיָּב, וְנָפְקָא מִנָּהּ שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל שָׂכָר (טוּר סי״ד).} (י) הַפּוֹגֵעַ בִּשְׁנַיִם, אֶחָד רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְאֶחָד פָּרַק מֵעָלָיו וְלֹא מָצָא מִי שֶׁיִּטְעֹן עִמּוֹ, מִצְוָה לִפְרֹק בַּתְּחִלָּה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, וְאַחַר כָּךְ טוֹעֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שׂוֹנְאִים אוֹ אוֹהֲבִים, אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד שׂוֹנֵא וְאֶחָד אוֹהֵב, מִצְוָה לִטְעֹן עִם הַשּׂוֹנֵא תְּחִלָּה, כְּדֵי לָכֹף אֶת יִצְרוֹ הָרַע. {הַגָּה: וְדַוְקָא בְּשׂוֹנֵא בְעָלְמָא דְּלָא עָבִיד אִסּוּרָא, אֲבָל אִם עָבִיד אִסּוּרָא וְשׂוֹנְאוֹ מִשּׁוּם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, אֵין צָרִיךְ לִטְעֹן עִמּוֹ כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ, דְּהָא יָפֶה עוֹשֶׂה שֶׁשּׂוֹנְאוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת).} (יא) הַשּׂוֹנֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, לֹא מִאֻמּוֹת הָעוֹלָם הוּא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהֵיאַךְ יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא (מִיִּשְׂרָאֵל), וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט, יז), אָמְרוּ חֲכָמִים: כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהִתְרָה בּוֹ וְלֹא חָזַר, הֲרֵי מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵרִשְׁעָתוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אִם מְצָאוֹ נִבְהָל בְּמַשָּׂאוֹ מִצְוָה לִטְעֹן וְלִפְרֹק עִמּוֹ, וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ נוֹטֶה לָמוּת, שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בֵּין רְשָׁעִים בֵּין צַדִּיקִים, מֵאַחַר שֶׁהֵם נִלְוִים אֶל ה׳ וּמַאֲמִינִים בְּעִקַּר הַדָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה (יחזקאל לג, יא). (יב) חֲמוֹרִים שֶׁרַגְלָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם רְעוּעוֹת, אֵינָם רַשָּׁאִים חֲבֵרָיו לְהַקְדִּים וְלַעֲבֹר מֵעָלָיו. נָפַל, רַשָּׁאִים לַעֲבֹר מֵעָלָיו. (יג) הָיָה אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רָכוּב, וְהַדֶּרֶךָ צַר, מַעֲבִירִים אֶת הָרָכוּב מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד טָעוּן וְאֶחָד רֵיקָן, מַעֲבִירִים הָרֵיקָן מִפְּנֵי הַטָּעוּן. שְׁנֵיהֶם טְעוּנִים, שְׁנֵיהֶם רוֹכְבִים, שְׁנֵיהֶם רֵיקָנִים, עוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. (יד) וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת הָעוֹבְרוֹת וּפָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ, אִם שְׁתֵּיהֶן עוֹבְרוֹת (בְּבַת אַחַת) שְׁתֵּיהֶן טוֹבְעוֹת, וְאִם בְּזוֹ אַחַר זוֹ עוֹבְרוֹת; וְכֵן ב׳ גְּמַלִּים הָעוֹלִים בְּמַעֲלָה גְבוֹהָה וּפָגְעוּ זֶה בְּזֶה, אִם עוֹבְרִים שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת נוֹפְלִים, וְאִם בְּזֶה אַחַר זֶה עוֹלִים; כֵּיצַד הֵם עוֹשִׂים, טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה, תִּדָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי הַטְּעוּנָה; קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה, תִּדָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה; שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת אוֹ שְׁתֵּיהֶן קְרוֹבוֹת אוֹ טְעוּנוֹת, הוֹאִיל וְכֻלָּן בְּדֹחַק אֶחָד, הַטֵּל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם וְהֵם מַעֲלִים שָׂכָר זֶה לָזֶה. וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט, טו). (טו) שַׁיָּרָא שֶׁחָנְתָה בַמִּדְבָּר וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס לְטָרְפָהּ, וּפָסְקוּ עִם הַגַּיִס מָמוֹן, מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹנָם וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי נְפָשׁוֹת. וְאִם שָׂכְרוּ תַּיָּר לִפְנֵיהֶם לְהוֹדִיעָם הַדֶּרֶךְ, מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן וּלְפִי נְפָשׁוֹת; וְאַל יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַחַמָּרִים. (טז) רַשָּׁאִים הַחַמָּרִים לְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם: כָּל מִי שֶׁתֹּאבַד מִמֶּנּוּ חֲמוֹר מִבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא מַעֲמִידִים לוֹ חֲמוֹר אַחֶרֶת, וְאִם פָּשַׁע הוּא וְאָבְדָה, אֵין חַיָּבִין לְהַעֲמִיד לוֹ. אָבְדָה חֲמוֹרוֹ וְאָמַר: תְּנוּ לִי דָּמֶיהָ וְאֵינִי רוֹצֶה לִקַּח חֲמוֹר, וַהֲרֵינִי שׁוֹמֵר עִמָּכֶם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא מַעֲמִידִין לוֹ חֲמוֹר אַחֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּזְדָּרֵז עַצְמוֹ וְיִשְׁמֹר בְּהֶמְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת בַּשַּׁיָּרָא, שֶׁיּוֹתֵר מוֹסֵר נַפְשׁוֹ לִשְׁמֹר עַל שְׁנַיִם. (יז) סְפִינָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם וְעָמַד עָלֶיהָ נַחְשׁוֹל לְטָבְעָהּ וְהֵקֵלוּ מַמַּשָּׂאָהּ, מְחַשְּׁבִין לְפִי מַשּׂאוֹי וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן (וְעַיֵּן לְקַמָּן ש״א ס״א); וְאַל יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַסַפָּנִים. (יח) רַשָּׁאִים הַסַפָּנִים לְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם: כָּל מִי שֶׁתֹּאבַד לוֹ סְפִינָה, מַעֲמִידִים לוֹ סְפִינָה אַחֶרֶת. פָּשַׁע בָּהּ וְאָבְדָה, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לְמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִין בּוֹ בְּאוֹתוֹ זְמַן, אֵין חַיָּבִין לְהַעֲמִיד לוֹ.

מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) מי שפגע בחבירו כו׳ דינים הללו מפ׳ א״מ מדף ל״ב והלאה ע״ש:
ומש״ר מי שפגע בחבירו בגמרא ורי״ף והרא״ש לא הזכיר שפגע בחבירו אבל הרמב״ם כתב ג״כ כלשון הזה ולישנא דקרא עזוב תעזוב עמו נקטו דמשמע שהבעל עמו וזהו שסיים רבינו וכתב חייב לסייעו לפרקה וק״ל ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דהאי פגיעה אפילו ברחוק רס״ו אמה מיירי:
חייב מן התורה כו׳ דכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ וגו׳ דרביצה משמע שצריך לפרוק:
וכן אם צריך להטעינה דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים וגו׳ וילפינן שם (דף ל״ב) מדכתיב נופלים דמיירי דרמו אינהו וטעונייהו באורחא וצריך להטעינו. אלא שבטעינה כו׳ כך ס״ל לרבנן שם והלכה כוותייהו וטעמייהו שם דאי ס״ד תרווייהו בחנם ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער ב״ח וליכא חסרון כיס אם לא יטעון חייב פריקה דאית בה צער ב״ח וחסרון כיס (פרש״י שהבהמה נשברת ומתקלקלת תחת משאה) לא כ״ש אלא להכי כתב לך רחמנא פריקה לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר ופירש״י הילכך אי לא כתב לך רחמנא פריקה ואתיא ק״ו מטעינה הו״א דיו מה טעינה בשכר כו׳:
לפיכך כו׳ אמ״ש לעיל קאי וה״ק כיון שאמרנו שחייב לטעון מן התורה אלא שהותר לו ליקח שכרו לפיכך אם צריך להתנות ביותר כו׳ אין לו אלא שכרו הראוי לו אפילו היכא דליכא למימר משטה אני בך דכיון שנותנין לו שכרו הראוי לו חיילא עליו מצות טעינה ותנאו שהתנה הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה:
ומ״ש שכרו הראוי לו ר״ל כשהוא בטל נותן לו מה שראוי ליתן לפועל בטל על טירחת טעינה זו ואם מתבטל ממלאכתו הוא דינו דין השבת אבידה וכדמסיק רבינו והיינו סתם בעל מלאכה ניחא ליה בעבודה קלה וליטול פחות מלעסוק במלאכה כבידה גם לזה יתן כפועל בטל ממלאכתו הכבידה ולעסוק בהטעינה אם היא קלה ממלאכתו ואם לא ניחא ליה בקלות המלאכה כ״א בשכר מרובה צריך להתנות עם הבעלים או לפני ב״ד ואם אין שם בעלים או ב״ד להתנות עמהן אינו מחוייב לפסוק ממלאכתו ולעסוק בהטעינה כי שמא לא ירצו הבעלים לשלם לו כ״א כמו לפועל בטל וכמש״ר כל זה (בסימן רס״ה) והטעם כתבתי (בסימן רס״ד) דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם: (ג) אפילו כמה פעמים חייב שם בגמרא שנאמר עזוב תעזוב ודרשינן עזוב אפילו כמה פעמים תעזוב אפילו אין בעליו עמו: (ד) היו הבעלים שם כו׳ פטור דכתיב עזוב תעזוב עמו משמע שגם הוא יסייע והאי פטור ר״ל מטעם מצות פריקה אבל משום צער ב״ח חייב בפריקה ונ״מ דמותר לקבל עליה שכר וכדבסמוך בסי״א:
אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב פי׳ הוא לבדו בפריקה בחנם ובטעינה בשכר: (ה) היה עליו יותר ממשאו פי׳ לאפוקי מדר״י הגלילי דדריש שם (דף ל״ג) מדכתיב רובץ תחת משאו משמע דוקא משאוי שיכול לעמוד בו אלא כרבנן דפליגי עליה (רבצן) ודרשי רובץ ולא עומד רובץ ולא רבצן וכדמסיק רבינו: (ו) רס״ו אמות כו׳ לשון הגמרא שם (דף ל״ג) ושיערו חכמים א׳ מז׳ ומחצה במיל וזהו ריס וכתבו התוס׳ שם ז״ל וזהו ריס אית דגרסי רוס דז׳ ומחצה רוס עולה אלפיים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפ׳ שני שעירים כו׳ עכ״ל ורבינו שכתב משיהיה ביניהן רס״ו אמיות ושני שלישי׳ מוכח דס״ל ג״כ דעיקר הגירסא היא רוס וס״ל ששם רוס ע״ש רס״ו אמות דז׳ פעמים ומחצה רס״ו עולה אלפיים פחות ה׳ אמות וכדי למלאות החשבון כ״ר וב׳ שלישי׳ דט״ו שלישי׳ עולים ה׳ אמות וכ״כ בערוך וסיים ביה ז״ל ס״ה אלף תתרצ״ה ואל יקשה בעיניך חסרון הה׳ אמות לפי שלא היה יכול לעשות ריס שיהא עולה החשבון יותר מאלפיים לכן העמידוהו ברו״ס עכ״ל ור״ל אע״פ דבעלמא נזכר בגמרא שיעור ריס כאן שהשיעור א׳ מז׳ (ומח׳) ומחצה במיל לא היה אפשר לתת השיעור כמלא ריס שז׳ פעמים ומחצה ריס עולה יותר מאלפיים לכן נקטו בלשונם רוס ולא חששו אב׳ שלישים הנותרים כיון שלא הגיע לאמה ונראה שגם התוס׳ הנ״ל שכתבו אית דגרסי רוס שז׳ ומחצה רוס עולה אלפיים כוונתן לזה מדכתבו לשון עולה וס״ל דלא דקדקו בהחמשה אמות ועיין בח״ש מ״ש ע״ז ונראה שכתב דבריו לגירסת ריס ע״ש וגירסת רבינו ולשונו הוא מדוקדק יותר: (ז) וצריך ללכת עמה מיל בגמרא ובכל הפוסקים איתא פרסה שהיא ד׳ מילין ועבד״ר שכתבתי ישוב וטעם לדברי רבינו:
אבל צריך ליתן לו שכרו ע״ז ז״ל התוס׳ שם ונ״י אע״פ שההליכה זו צריך פריקה ופריקה היא בחנם אפ״ה צריך ליתן לו שכר ההליכה משלם והא דכ״ר שאם יפול יחזור ויסייעו ולא כתב שאם ירבץ תחת משאו שיפרק ויטעננו נראה דגם פריקה בכלל שאם יפול הוא והיינו שהמשא יטה מע״ג הבהמה לצדדים ואז דרכה לרבוץ תחת משאו כי קשה עליה לישא מצד א׳ וק״ל: (ח) היה כהן כו׳ משנה שם ואם היה שלו היה מניחו כו׳ עיין מ״ש בדרישה: (ט) וכתב הרמב״ם כו׳ חסיד ועושה לפנים כו׳ כן הוא במיימוני פי״ג דרוצח ור״ל אם עושה בשאר עניינים לפנים משורת הדין בממונו גם בזה יעשו בגופו:
אין לו רשות לזלזל בכבודו דנהי שיכול למחול תוספת כבוד כדאמרינן בעלמא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול על כבודו דוקא אמרו אבל לנהוג בעצמו זילותא אסור מפני כבוד התורה ואע״פ שיש בפריקה צער ב״ח דהוא דאורייתא מ״מ כיון דפטריה רחמנא פטריה אפילו במקום צב״ח ומש״ה נראה דבסמוך (סי״א) כ״ר צער ב״ח דאורייתא לפיכך כו׳ כגון ולא חשב נמי זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי הוא פטור גם בזה ואיסורא איכא להרא״ש אם יזלזל דומיא דהוא כהן והיא בבית הקברות וגם התוס׳ כתבו שם (דף ל״ב) דאף דצער ב״ח דאורייתא התירו לעקור על המלכים משום כבודן וכן התירו לאו בל תשחית משום כבוד הנשיאים ע״ש. והב״י כתב בס״ס רס״ג דלהרמב״ם י״ל דלא מקרי זלזול גביה כ״א כבוד שמים מאחר דאין דרכו לעשות כן בשלו ומטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין:
יוותר מממונו כצ״ל ור״ל יפריז מממונו ומה שלא כ״ר זה לעיל (בס״ס רס״ג) לפי ששם לא איירי אלא מדין חיוב ומהאבעיא דאיתא בגמרא באם דרכו לטפל בשדה ולא בעיר דאית דאמרי דחייב גם בעיר וע״ז כתב דהעיקר כגירסת הרי״ף דבעיר פשיטא דפטור ואע״פ שהרא״ש כתבו גם שם היינו טעמא שכתבו לפי גירסא דאית מפרשי דגרסי בהאיבעיא שם חייב בעיר אבל רבינו קיצר שם וסיים כגירסת הרי״ף מש״ה לא כתב גם לזה וכבר כתבתי כל זה בדרישה שם (סימן רס״ג) ע״ש:
וקנאם ממנו ר״י כו׳ ובגמרא איתא עוד שהפקירו מיד כדי שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול ולפי שאין כאן מקום דין זה דלא אתא רבינו אלא ללמדנו איך נעשה בהשבת אבידה לפנים משורת הדין מש״ה השמיטו רבינו ועמ״ש עוד מזה בסימן רס״ג ס״ח: (י) הפוגע בשנים כו׳ ברייתא שם:
ה״ג בד״א כששניהן אוהביו או שונאיו כו׳ דאילו אהובים או שנואים משמע שהם שנואים מעצמן במעשיהם ובכה״ג אפילו הא׳ שונא לא שייך טעמא דכפיית יצרו דהוא מותר לשנאותו ועוד דהא סיים וכתב אבל אם הא׳ שונאו כו׳ ש״מ דברישא ג״כ מיירי בשונאיו ועיין בסמ״ע: (יא) חייב משום צער ב״ח ונ״מ שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו כלשון הזה כתב נמי הרא״ש בס״פ א״מ וגם ר׳ ירוחם וקיצור פסקי הרא״ש כ״כ ונראה דכתבו האי לישנא שאם ירצה ליתן כו׳ לאפוקי אם אינו רוצה ליתן לו בעליו שכר שמחוייב לעשותו בחנם משום צער ב״ח אבל לא נקטו משום שאסור לו להתחיל ולומר לו אני אפרוק ע״מ שתתן לי שכרי כי ודאי אין איסור בזה רק שלא ימנע מלפרוק עבור זה משא״כ בטעינה ובפועל הנ״ל מש״ה כתב שם שרשאי לומר לו לא אטעון עד שתתן לי שכרי ומש״ר מותר לקבלו ר״ל לאפוקי במקום שמצווה על הפריקה דאסור לקבל כמו שכר דין (סימן ט׳) ושכר ראיית מומין בי״ד (סימן שי״ב) ע״ש ועבד״ר:
(יב) אבל לא בכותי כו׳ שם (דף ל״ב) ע״ש:
(יג) דליכא איבה דיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו:
(יד) ובפריקה חייב כו׳ פי׳ ואפילו בי״נ גמרא שם: (טו) כתב הרמב״ם בהמת כותי כו׳ בפי״ג מהלכו׳ רוצח כ״כ:
ומ״ש אין זקוק לו מיירי בטעינה לבד ועבד״ר:
למה אין חייב לסייעו משום איבה אבל לא שייך להקשות ליחייב משום צב״ח כמ״ש בסמוך דבבא זו מיירי בטעינה לבד ועבד״ר:
וכי גרע כו׳ ונראה דדעת הרמב״ם דכיון שהמשא של ישראל לא חיישינן לאיבה ועבד״ר:
תיפוק ליה משום מצות פריקה דנ״מ לדינא יש בה״ט דמשום צער ישראל דהיינו שהישראל ישהה שם זמן רב מותר לקבל עליה שכר כמו בצב״ח משא״כ למצות פריקה ועוד למה הניח עיקר מצוה דאורייתא ונקט טעם צער דישראל דאינו נזכר בדאורייתא אבל במציעתא לא שייך האי קושיא כיון דאין הבהמה של ישראל לית בה מצות פריקה ומותר לקבל עליה שכר ועבד״ר ושם הארכתי לתת טעם לכל וכ״מ) סברא זו ליישב דברי הרמב״ם) אלא שמדאמרו בגמרא סתם משום איבה משמע לרבינו שאין חילוק וס״ל דלא דמיא לההיא דחרש ופקח דהתם שניהם יחד משא״כ כאן ואף אם מיירי דניכר דהמשא הוא של ישראל מ״מ כיון דאין הישראל עם הכותי והטעינה מוטל על הכותי ליטפל עם המשא דישראל ולהטעינה לכך ודאי איכא איבה ובעל המרשים רצה להוכיח סברא הנ״ל וכתב דאי ס״ד דשייך איבה א״כ מאי קאמר בגמרא הנ״ל ואי צב״ח דאורייתא אמאי וחדלת כו׳ הא גם אם צב״ח לאו דאורייתא נמי קשיא אמאי וחדלת הא איכא איבה וכן התרצן דמוקי לה בטעינה לא תירץ (וכן נראה כוונתו ז״ל) ואין זו הוכחה כלל דס״ל לרבינו דהא דקתני התם בברייתא וחדלת רצונו בעל כזה כתיב בתורה וחדלת וכן הוא דודאי מדאורייתא א״צ לסייע לכותי ותמיהת רבינו היא דוקא על הרמב״ם דלא הול״ל סתם אין זקוק לו דמשמע דאפילו מדרבנן אינו זקוק לו וזהו אינו דהא מדרבנן חייב משום איבה מיהו אפשר לומר דהרמב״ם ס״ל דלית בזה משום איבה מכח סברא הנ״ל בלא הוכחה ומש״ה דקדק וכתב אין זקוק לה במקום וחדלת להורות לך שאפילו מדרבנן אינו זקוק לה וק״ל ומ״ש הרמב״ם ואם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל נראה דנקט ה״ט משום דשייך בפריקה ובטעינה דכיון דהישראל שם וצריך להשהות בתרווייהו איכא צערא דישראל וצער דישראל אף שלא שלא נרמז בתורה מ״מ לא גרע מצב״ח דבהמה דס״ל שהוא דאורייתא אבל אמ״ש הרמב״ם בסיפא ואם הבהמה של ישראל ומשא של כותי דחייב בפריקה וטעינה משום צערא דישראל הקשה רבינו שפיר דהול״ל דחייב משום פריקה דיש נ״מ גדולה בזה דמשום צערא דישראל מותר לקבל דמי הפריקה כמו שמותר בצב״ח כנ״ל משא״כ כשהטעם משום מצות פריקה דהא איכא כאן שלשתן צב״ח וצערא דישראל וח״כ אבל במציעתא דמיירי בבהמת כותי לית בה ח״כ שם ודאי מותר לקבל שכר כנ״ל מש״ה לא הקשה נמי שם שיאמר טעם דפריקה וק״ל ובזה עולה הכל יפה בס״ד ומ״ש הב״י והחכם והמרשים והב״י הביאו בזה לא יכונו בעוני והקורא יראה ויבחר: (טז) חמרים שרגליו של אחד כו׳ זה הדין מהתוספתא כתבוה הרי״ף ר״פ א׳ ד״מ וז״ל התוס׳ חמרים שרגליו של א׳ מהן רעועות אינן רשאין לעבור עליו כו׳ עכ״ל וכן הביאו הרא״ש שם בלשון הזה אלא שבמקום חמרים כתב שם חמורים בוי״ו והרמב״ם כתב דין זה בסוף הלכות רוצח וכלשון רבינו ומבואר שנוסח לשון הרמב״ם ורבינו היא מחולקת בתלתא עם נוסחת הרי״ף והרא״ש הנ״ל הא׳ במה שהם כתבו תיבת חביריו והשני תיבת להקדים והשלישי שכתבו מעליו במ״ס וברי״ף וברא״ש כל אלו תלתא ליתנהו כנ״ל ובגירסת חמורים או חמרים בלא וי״ו מחולקים הנוסחאות דהרב רבינו משה בר מיימוני כתב חמרים בלא וי״ו וגם בספרי רבינו המדוייקים וברי״ף כתוב בהן חמרים בלא וי״ו ובקצתן כתב חמורים בוי״ו והנה נראה אף שהנוסחאות מחולקות כנ״ל מ״מ הענין מכולם א׳ וכולם לדעת אחת נתכוונו למ״ש הרמב״ם ורבינו וכמ״ש בפרישה וזה ברור שהרמב״ם ורבינו שמדרכם למשוך אחר דברי הרי״ף והרא״ש ע״כ נראה כמ״ש והיו לאחדים אבל הראב״ד כתב בהשגותיו ז״ל חמרין שרגליו של א׳ רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו פי׳ אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא עכ״ל הנה שלקח שיטה לנפשו במה שפי׳ התוספת׳ הנ״ל שר״ל אין רשאין לדרוס ע״ג החמור ובודאי שס״ל שכן הוא ג״כ דעת הרי״ף אבל דעת הרמב״ם א״א לפרש כן מדכתב ל׳ להקדים ולא מעליו במ״ס ואף ששם בהשגות הראב״ד ציין בריש הדברים ג״כ תיבת להקדים ותיבת מעליו ואפ״ה כתב הפי׳ הנ״ל דר״ל שידרסו עליו נ״ל דט״ס הוא שהקדימו לציין כל׳ הרמב״ם הנדפס שם ולא שמו עיני הבטתם על הבדל פירושו ושנוסחאתו היה כנוסחת התוספתא והרי״ף הנ״ל וכיוצא בזה צ״ל הרבה פעמים בהשגות הראב״ד ואפשר שנוסחת הרמב״ם שהיתה לפני הראב״ד היה כתוב בה כנוסחת הרי״ף ומש״ה לא כתב דבריו בלשון השגה אלא בלשון פי׳ ובאמת פי׳ הראב״ד מצד עצמו הוא תמוה וכמ״ש גם הכ״מ שם עליו ז״ל ותמיהא לי שיהיה להן רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימתוהו בדריסתם ולי נראה דה״פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל עד כאן לשון כ״מ ודו״ק:
ואם אמר כו׳ זה קאי ארישא אמ״ש רשאין החמרין כו׳ ומיירי כשלא אבדו בפשיעה:
ה״ג שאיני רוצה ליקח חמור אחר ואני רוצה לשמור עמכם כו׳ ראשון בב׳ יודי״ן והשני ביו״ד אחת וכן הוא בספרי׳ המדוייקים גם ברי״ף וברמב״ם ועבד״ר: (כא) ספינה המהלכת כו׳ עד סוף הסימן ברייתא גמ׳ שם:
לפי המשאוי ולא לפי הממון פי׳ שאם א׳ יש לו מאה ליטרא ברזל וא׳ מאה ליטרא זהובים משליכין בשוה לתוך הים רש״י שם פ׳ הגוזל: (כב) במקום שאין הספינה כו׳ לשון הרמב״ם ה״ג שאין הספנין הולכין באותו זמן וכן הוא בש״ע ור״ל דבגמרא פריך פשיטא ל״צ דבניסן מרחקין חד אשלא ובתשרי תרי אשלי ואזיל ביומי ניסן למקום תשרי ופרש״י שבניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מתרחקים משפת הנהר אלא מלוא חבל אחד ובתשרי שהמים חסרים והספינה אצל השפה גוששת רגילין להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון